פסק דין
א. רקע התביעה וטענות הצדדים:
בפני תביעה ע"ס 5,059 ₪ לפיצוי נזקי התובעת בשל תאונת דרכים שהתרחשה ברחוב אודם בפתח תקוה בשעות הצהריים של יום ה-30.8.11 בין רכב בבעלות התובעת מסוג טויוטה קורולה (להלן:"הטויוטה"), לבין רכב ג'יפ מתוצרת מיצובישי (להלן: "המיצובישי") השייך לנתבעת 2 ואשר ננהג בעת הרלוונטית בידי הנתבע 1. הנתבעת 3 הינה מוסך מורשה הממוקם בצמידות למקום התאונה ומעסיקתו של הנתבע 1. כבר בשלב זה אציין כי דין התביעה כנגד הנתבעת 2 להידחות שכן בתור בעלת המיצובישי בעת שזהות הנוהג בה ידועה, אין היא חבה כלל באחריות או בנזק בשל כך וממילא ניהול התיק המחלוקת בו נסבו לכל אורך הדרך בין התובעת והנתבעים 1 ו-3 בלבד.
התאונה אירעה בעת שהטויוטה אשר נסעה ברחוב אודם עצרה מלפני רכב מסוג יונדאי שמלפניה או אז היא נפגעה בחלקה האחורי על ידי המיצובישי שנסעה לאחור תוך כדי ירידה לרחוב מהמדרכה הימנית שבצידה.
התובעת טוענת כי יש להשית את האחריות המלאה והנזק הנתבע לתאונה על כתפי הנתבע 1 אשר נהג במיצובישי ועל הנתבעת 3 בתור מעסיקתו.
הנתבעים 1 ו-3 אינם מכחישים את אחריותם לתאונה וזאת במסגרת כתב ההגנה וכלשון הנתבע 1 במסגרתו עדותו הראשית בדיון מיום 21.1.14 :"אני נסעתי קצת אחורה, טיפה, ונתתי שריטה קטנה בכנף" (עמ' 2 שורה 9 לפרו' הדיון) אלא על הנזק הנתבע מהם וזאת במסגרתם של שני מישורים עיקריים:
המישור הראשון נוגע לגובה הנזק הנתבע- הנתבעים 1 ו-3 טוענים כי הנזק הנתבע מהם הינו מופרז בעיקרו ואינו עומד בקנה אחד עם הפגיעה המינורית שבין הרכבים. כראייה לאמור הם מבקשים להסתמך על עדותו של הנתבע 1 כמתואר לעיל, שנהג במיצובישי ובפרט לעובדה שבהתאם לטופס ההודעה של נהג התובעת אשר מולא על ידו כשבועיים לאחר התאונה, הלה מציין כי הטויוטה נפגעה בכנף האחורית ימנית שלה בעוד שבהתאם לדו"ח שמאי התובעת מצוין כי גם הכנף הימנית-אחורית של הטויוטה נפגעה. כחיזוק לכך מבקשים הנתבעים לציין כי הטויוטה נבדקה על ידי השמאי התובעת ביום 28.3.12, היינו, חודשים מספר לאחר התאונה שהתרחשה ביום 30.8.11. לשיטתם, הדבר מוכיח שנותק הקשר שבין הנזק שנגרם לטויוטה מהתאונה לבין הנזק שנתבע בסופו של יום על ידי התובעת. עוד לעמדת הנתבעים 1 ו-3, רכיב ירידת רכב התובעת שנקבע בהסתמך על חוות דעת שמאי התובעת בסך 2,701 ₪ המהווה 3.5 אחוזים מערכו של הרכב הינו שגוי, שכן לשיטתם אין מקום לירידת ערך בגין צביעת כנף אחורית.
מישור המחלוקת השני נוגע לחובת הקטנת הנזק החלה על התובעת בתור ניזוקה. הנתבעים 1 ו-3 טוענים כי משבבעלות הנתבעת 2 מוסך מורשה בעל מחלקת פחחות מקצועית ומנוסה, הם ביקשו מאת את רשות נהג התובעת לתקן את הטויוטה בעצמם. מאחר שהטויוטה אינה בבעלות נהג זה הוא ביקש לבחון את הדברים אל מול התובעת. מאחר והמגעים בין הצדדים בעניין זה לא הבשילו, פנתה הנתבעת 3 לקצין הרכב של התובעת אך זה לא טרח לחזור אליה עם תשובה בעניין זה. בכך נותר הדבר "תלוי באוויר" עד אשר התגלה לנתבעים כי התובעת הגישה נגדם תביעה זו. הנתבעים טוענים כי עמדה להם הזכות לתקן את הטויוטה בעצמם ובכך למנוע מעצמם את הסיכון שבהשתת הפיצוי הנתבע על כתפיהם. בכך שהתובעת מנעה זכות זו מהם, אין היא זכאית להבנות ממחדלה זה ועל כן דין התביעה נגדם להידחות.
במסגרת דיון הוכחות מיום 21.1.14 העידו בפני בית המשפט ונחקרו, כל אחד בתורו, נהג התובעת והנתבע 1 והללו שטחו את גרסתם לאירוע הנטען.
ב. החומר הראייתי הדרוש להכרעה:
6. בפני בית המשפט הוצגו הראיות הבאות העקרוניות להכרעה בסוגיות שבמחלוקת:
כתבי בי-דין של הצדדים על נספחיהם לרבות חוות דעת שמאי רכב התובעת וטופס הודעת הנהג מטעמה.
פרוטוקול דיון הוכחות מיום 21.1.14 הכולל את סיכומי הצדדים בעלפה.
ג. דיון ומסקנות:
7. אפתח במסקנתי הסופית. שוכנעתי לקבל את הנזק הנתבע בגין רכיב ירידת הערך לרבות עלות חוות דעת שמאי התובעת בלבד . איני מקבל את הנזק הנתבע בגין הנזק הישיר עקב התאונה וזאת לנוכח טענות הנתבעים 1 ו-3 בסוגיית הקטנת הנזק בעניין זה.
8. טרם שאנמק גישתי זו, אציין כי אילו פרמטר חשוב זה לא עמד למבחנו של בית המשפט, לא הייתי נכון לקבל את עמדת הנתבעים בנוגע להיקף הנזק הנתבע בהתאם לחוות דעת שמאי התובעת בין שעסקינן בטענת "אלה לא נזקיי" שהתגלו מהתאונה ובין לנוכח חלוף זמן ממושך מאז קרות התאונה לבדיקת הרכב. הוכח כי הנתבע 1 אשר נהג כאמור במיצובישי צילם בזירת התאונה תמונות של הטויוטה. תמונות אלו יכלו לשקף את הנזק שנגרם לטויוטה בזמן אמת ובתור ראייה שאין בליתה. במקום זאת לטענת הנתבע 1 הוא לא טרח לשמור תמונות אלו ועתה הוא אינו יכול להציגן [ עמ' 2 שורות 11-12, לפרו' הדיון]. מכאן שבידי הנתבעים עמדה האפשרות להוכיח את טענותיהם ביחס לאפשרות של "ניפוח" נזקים בהקשר למוקדי הנזק שלא נפגעו בתאונה אך נתבעו כביכול, ברם, אפשרות זו נמנעה מהם מתוקף מחדל זה הרובץ לפתחם. מחדל זה פועל לרעתם של הנתבעים גם כיוון שהוכח בפניי כי שאלת המחלוקת בגין הנזק הישיר הקשור בתאונה בפועל, התעוררה כבר בראשית הדרך ולא בכדי על כן טרח הנתבע 1 לצלם את הטויוטה. בהקשר לנושא זה אציין כי הנתבעים גם הטעימו כי לא היתה בידם האפשרות לצרף חוות דעת נגדית כיוון שהתובעת לא אפשרה להם לבדוק ומטבע הדברים לתקן את הרכב. טענה זו נשמעה לראשונה במסגרת דיון ההוכחות שבפניי ולא כטענה עקרונית במסגרת כתב ההגנה. על כן אין הנתבעים יכולים להבנות מטענות חדשות שלא בא זכרן בשלב הראשוני של ניהול התיק וכל טענה מאוחרת, גם זו הקשורה קשר עקיף לסוגיית בדיקת הרכב, מהווה הרחבת חזית אסורה.
9. עם זאת וכפי שפתחתי, אני סבור כי התובעת חדלה ולמעשה ביטלה את זכותם האלמנטרית של הנתבעים לתקן את הטויוטה בעצמם. הוכח בפניי, ובכך מקבל אני את טענות הנתבעים, כי טענתם בנוגע לפניות שעשו לתובעת בעניין זה נפלו על אוזניים ערלות. התובעת, ככל הנראה כעניין של מדיניות, סירבה לאפשר לנתבעים להשיב את מצבו של הרכב לקדמותו. נזכור כי בנזק פח יחסית פשוט עסקינן כמופע בחוות דעת שמאי התובעת. כפי שהוכח בפניי, הנתבעת 2, הינה בעלת מוסך מורשה המומחה בין היתר בתיקון נזקים מעין אלו ואף כבדים יותר. איני סבור כי בנסיבות אלו נכון היה מציד התובעת להתעלם כליל מפניותיה אלו של הנתבעת 2 ותחת זאת להגיש תביעה זו המגלמת בחובה נזק אשר ניתן לתקנו. אין מדובר בדרישה מוגזמת או בעלת קושי יוצא דופן המטיל על התובעת נטל מוגזם שכן חובתה זו של התובעת, גם בתור בעלת ציי רכבים, הינה ראשית לכל חובה אלמנטרית הנגזרת מחובתו של הניזוק להקטין את נזקו באמצעים סבירים העומדים לרשותו. על אמות המידה הראויות להן מחויב הניזוק במסגרת חובתו להקטנת הנזק, עמד כ"ה א. ברק בע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) ,45:
" אכן, המטען הנורמאטיבי של הנטל להקטנת הנזק צריך להיות נמוך מזה של החובה לנהוג זהירות. מכאן גישתו של בית המשפט, לפיה "איננו סבורים כי הניזק חייב לצאת מגדרו בנסותו למלא את החובה המוטלת עליו להקטין את נזקו" (השופט עציוני בע"א 531/71 [8], בעמ' 118), ומכאן התפיסה, כי "סבירות האמצעים, שעל הנפגע לנקוט, להקטנת הנזק, נבחנת באמות מידה ליברליות, משום היות המזיק האחראי לסיטואציה שאליה נקלע הנפגע בעטיה של עוולתו" (קציר, בספרו הנ"ל, בעמ' 602). עם זאת, מטען נורמאטיבי זה של הנטל להקטנת הנזק צריך לשקף את השיקולים המתחרים וצריך לתת ביטוי לצורך של הניזוק להתחשב באינטרסים של המזיק. בצדק ציין השופט ברנזון, כי הניזוק "חייב לפעול לפי מיטב יכלתו לא רק לטובת האינטרס שלו, כי אם גם לטובת האינטרס של הנתבע..." (ע"א 592/66 [3] הנ"ל, בעמ' 285). הנה כי כן, על הניזוק לנקוט אותם אמצעים, אשר על-פי השקפתו של הציבור הנאור בישראל אדם צריך לנקוט אותם כדי למנוע ממזיק את החובה לשאת בפיצויים על נזק שניתן למונעו. בקביעתם של אמצעים אלה אין לצפות מהניזוק הקרבה אישית למען המזיק, אך אין לאפשר לו התעמרות במזיק. הוצע, כי על הניזוק לנקוט אותם אמצעים להקטנת הנזק שהיה נוקט אילו הוא עצמו גרם לנזקו שלו (ראה ע"א 592/66 [3] הנ"ל, בעמ' 285). לדעתי, אמת מידה זו קשה היא מדיי. אין לדרוש מהניזוק כי יתייחס אל המזיק כאל עצמו. זו מידת "חסידות" שאין זה ראוי להעמיד בה את הניזוק. לעומת זאת, אין לאפשר לניזוק להתעלם מהאינטרסים של המזיק. זו מידת רשעות שאינה ראויה. יש לדרוש מהניזוק כי יתחשב הן באינטרס של עצמו והן באינטרס של המזיק, תוך איזון ראוי ביניהם, שישקף את תחושת הצדק של הציבור הנאור בישראל."
10. הנה כי כן, ובהשאלה לענייננו, צפיית בית המשפט העליון מאת התובעת היתה לבצע איזון ראוי בין האינטרס הלגיטימי שלה להשיב את מצבו של רכבה ערב התאונה לקדמותו, לבין אינטרס הנתבעת 2 לעשות כן בעצמה ובכך למנוע ממנה להידרש לתשלום נזק שאינו עומד לשיטתה בקנה מידה ראוי ביחס ישיר לכך. אינטרס זה של הנתבעת 2 מקובל עלי והינו בבחינת אינטרס לגיטימי שאינו משית על התובעת מעמסה כבדה ומיותרת שכן פרט להיענות לדרישה זו ולכל היותר בחינת הרכב שוב בידי שמאי התובעת לאחר תיקונו בידי הנתבעת 2, אין התובעת נדרשה מעבר לכך.
11. אבקש לסייג מסקנתי זו למקרה ספציפי זה שלפניי. ברגיל, מובנית לי עמדתה של התובעת הגם שלא נטענה כטענת נגד במפורש, כי בתור מי שמתחזקת ציי רכבים גדול היא עשויה להיפגע מהענות גורפת לכל מזיק המבקש לתקן רכב שבבעלותה שנפגע על ידו. לתובעת השליטה על המוסכים אליהם היא מפנה את הרכבים הניזוקים, בידיה הכלים לכאורה לפקח על העבודות, עלותן וכו'. עם זאת, שונה הדבר מזה שלפניי. כאן אין מדובר במקרה שגרתי שבו נדרש בית המשפט לשים את מלוא יהבו על האינטרס של הניזוק וזאת לנוכח כאמור והמוזכר מומחיותה הייחודית של הנתבעת 2 והיקפו היחסית נמוך של הנזק המאפשרים לתובעת למלא אחר רצונותיה בעניין זה עת ממילא לא הובאה בפניי כל טענת נגד אשר תאיר את הנתבעת 2 באור שלילי בהקשר לכך. דווקא משום כך ובהעדר ראיות לסתור, אני סבור כי לכל הפחות על התובעת היה לאפשר לנתבעת 2 למצות את הליך התיקון בעצמה. רק אז עת לעניות דעת התובעת התיקון לא השיב את המצב לקדמותו יכלה זו להגיש תביעתה זו על יתרת הנזק לפיצוי בלבד. משכך לא נעשה אני סבור כי התובעת לא איזנה באופן ראוי את האינטרסים הנוגדים שעמדו לעומתה ובכך עשתה דין לעצמה. בכך אני מגיע למסקנה כי אין התובעת זכאית לפיצוי בגין הנזק הישיר אותו היא תובעת בגין תאונה זו.